קיצור תולדות המושבה זכרון יעקב

 1882 היא השנה שבה כ-100 משפחות מרומניה לוקחות את גורלם בידם ויוצאות לפלסטינה – ארץ הקודש. מטרתם, לעבוד את אדמתה בזיעת אפם ולבנות לעצמם בית ונחלה בארץ אבותיהם.

כאשר פרעות וגזירות פקדו את היהודים באירופה, החלה תנועת הגירה גדולה של יהודים, בעיקר לאמריקה. עם התגברות הפוגרומים (הם "הסופות בנגב") במזרח אירופה, גבר זרם המהגרים. אלא שעוד קודם לכך, בשנת 1880, החלה ברומניה תנועה לעידוד העלייה לפלסטינה.

ארץ ישראל היא ארץ הקודש שאף יהודי לא שכח במשך אלפי שנות גלותו ממנה. ארץ הקודש "קראה" תמיד לבני עמה לשוב אליה. בכל תפילה בבית-הכנסת, או בזמן ה"קידוש" בחוג המשפחה נשמעות האמירות "לשנה הבאה בירושלים" ו"תביא לציון גואל" – אלה הזכירו לכל יהודי באשר הוא, שיש לו ארץ משלו וגעגועיו גדלו.

נקודת ההתחלה
ב-1881 התאספו נציגי הקהילות היהודיות ברומניה לאסיפה בעיר פוקשן למען העלייה לציון. ראשוני הקוראים לשיבת ציון היו, הרב אלעזר רוקח והאנגלי סיר לורנס אוליפנט. הם עברו מקהילה לקהילה והציתו את הלהבה למען התחייה בארץ האבות. הם לא היו לבד – לקריאתם הצטרפו גדולי רבני רומניה, בצד אנשי תנועת ההשכלה ורבים אחרים.

נכבדי הקהילות היהודיות, מערים שונות ברומניה, בחרו ועד מרכזי שמיקומו היה בעיר הנמל גלץ. הועד הזה גייס כספים ופעל בחריצות כדי לשלוח בבטחה את אורחות "העמיגרנטים" לארץ האבות. הועד גם לקח עליו לתמוך ב"עמיגרנטים" מידי חודש עד להתבססותם. (העמיגרנטים –  המהגרים, או בלשון של אז "הנודדים" הכינוי לחלוצים –  הם העולים המייסדים הראשונים).

כמאה משפחות ועוד כ-15 רווקים הגיעו בשלוש אורחות לפלסטינה. השלטונות הטורקיים ערמו מכשולים רבים בפני המהגרים – החלוצים. חלק גדול מהמהגרים היה נאלץ לנדוד בים שבועות רבים, עד שהתאפשר להם בדרכים שונות ועם הרבה מריחות "בקשיש" (שלמונים – שוחד), להגיע לחיפה.

בעיני העמיגרנטים – מצאה חן נחלת "זמרין" שעמדה למכירה ע"י פרנסיס ג'רמן, סוחר שהיה גם הקונסול הצרפתי בחיפה. טלגרמה נשלחה בדחיפות לוועד המרכזי ברומניה ועד מהרה נישלח הכסף ונחלת זמרין נרכשה. העמיגרנטים הכינו עצמם לעליה לזמרין נחלתם. הם רכשו במושבה הגרמנית בחיפה: עגלות, מחרשות, שוורים ועוד ציוד הדרוש לעבודת האדמה. בנר השני של חנוכה העמיסו את הציוד על העגלות ובדרך לא דרך הגיעו לזמרין נחלתם. מיד בבואם התחילו במרץ במלאכת סיקול הקרקע והכנת חלקות קטנות, לזריעת גרגרי החיטה שהביאו איתם (סיקול הקרקע בהרי זמרין נמשך עוד שנים רבות, וגלי האבנים ששרדו מאז הם עדות לכך).

בזמרין, בית אחד בלבד עמד על תילו, הוא בית ג'רמן. לידו, היו רק כמה חושות עלובות, שבהן גרו אריסים ערביים בעוני משווע. למרות העובדה שהמשפחות עדיין התגוררו בחיפה, החלו העמיגרנטים בגאווה, לקרוא לעצמם "זמרינים".

מפאת חוסר מקום מגורים בגבעת זמרין, אלתרו החלוצים ובנו להם בגבעת זמרין וליד ביר אל חנזיר (כיום מקווה הראשונים בתחילת רח' פינלס), חושות מבוץ ואבנים. את הגג כיסו בענפי שיחים ועצים. אמנם לישון על האדמה הקשה, לעיתים עם נחשים ועקרבים, לא היה תענוג גדול, אבל כאשר מגשימים חלום, גם החושה היא ארמון. לא עבר זמן רב ושרשרת פגעים פקדה את הזמרינים. גנבות ע"י שכנים לא ידידותיים, הפכו לדבר שבשגרה – שוורים, מחרשות וכול ציוד אחר,  היו מטרות לגנבים. במקרה אחד ניסו אפילו לגנוב את השמיכות מעל הישנים. כדי להקדים את המכה, הקימו העמיגרנטים את ארגון ה"גרדיסטים" שנאבק כמעט מידי לילה "במבקרים" הלא רצויים.

פקידי הממשל הטורקי גם הם חשפו את  ציפורניהם. מידי פעם זימנו את הזמרינים בתירוצים שונים למשרדי הממשלה בחיפה או בעכו. הכל כדי "לשאוב בקשישים" מקופתם המידלדלת של הזמרינים. הבעיה הקשה מכולם הייתה הפסקת העזרה המובטחת מרומניה. לפתע הפסיקו להגיע כספי התמיכה מרומניה. הנדיבים והגבירים היהודים ברומניה שהתחייבו לתרום סכומים ניכרים, כדי לעזור לקולוניסטים להתבסס בארץ הקודש, לא עמדו בהבטחותיהם. בוועד המרכזי ברומניה נגמרו הכספים והזמרינים נעזבו לנפשם. העוני, הרעב והמחלות פקדו את הזמרינים ומשפחותיהם. בתקופה קשה זו מתו כעשירית מציבור החלוצים. הילדים היו הנופלים הראשונים.

בין הזמרינים לבין עצמם, ניבעו מחלוקות שונות. הקרע היה גדול במיוחד, בין בעלי המשפחות ובין הרווקים. מפאת הרעב נדדו חלק מהצעירים עד לירושלים כדי למצוא עבודה. בין העמיגרנטים היו הרבה משכילים עם יכולת מנהיגות, ויכולת כתיבה והבעה.  כאשר הקרקע נשמטה מתחת לרגלי החלוצים הראשונים, והם נשארו עזובים ובחוסר כל, בארץ לא מוכרת. החלו אותם אנשים לכתוב מכתבי בקשה דחופה לעזרה ותחנונים, לכל גדולי היהדות: אל הרבנים בתפוצות הגולה, אל הוועד המרכזי בגלץ ואל נדבנים יהודים ידועים בעולם כולו .

המצוקה מתגלה, הברון רוטשילד נכנס לתמונה
דבר מצוקתם התפרסם במהרה בעולם היהודי. הא' וונציאני שליחו של הברון הירש שהיה אז בארץ, התבקש לבקר אצל המשפחות בזמרין ובחיפה. בזמרין, הוא פגש את הזמרינים עובדים בקציר התבואה שנזרעה על ידם. על אף התרשמותו החיובית מעבודת הקולוניסטים, הוא הציע לממן להם את נסיעתם חזרה לרומניה. תגובת הזמרינים הייתה נמרצת וחד משמעית –

 "זו ארצנו ומכאן לא נזוז!". בסופו של דבר הא' וונציאני, אחרי מפגשו גם עם המשפחות בחיפה, השאיר להם סכום כסף קטן, ארגן עזרה רפואית למשפחות בחיפה וחזר לצרפת. התרשמותו החיובית מקבוצת הקוצרים בזמרין, הניעה אותו בעזרתו של הרב צדוק הכהן לעניין את הברון רוטשילד על "החדשות" הנעשות בפלסטינה ע"י כמה חלוצים נלהבים. הברון רוטשילד, הוא "הנדיב הידוע", לקח תחת חסותו את זמרין ותקופה חדשה התחילה. תקופה זו 1883- 1900 ידועה בשמות שונים. תקופת החסות, תקופת האפוטרופסות ותקופת הפקידות .

הברון ניחן באהבה גדולה לארץ הקודש ובהדרגה עניינו בארץ אף הלך וגדל. הוא בחר בזמרין, שאותה אהב במיוחד שתהיה למרכז פעילותו בפלסטינה כולה, והרעיף עליה סכומי עתק. בזמרין שהפכה להיות זכרון יעקב (על שם אביו של הנדיב הידוע), נעשו דברים שאף אחד לא חלם עליהם. בתקופה קצרה ולמרות מכשולי הביורוקרטיה והתאווה ל"בקשישים" של השלטון הטורקי, נבנתה מושבה יש מאיין. חוקרי ההיסטוריה משתאים עד היום על היכולות והביצועים של עושי דברו של הברון, הם הפקידים.

עד היום אנחנו נהנים ממושבה מתוכננת היטב, אשר בזמנו (וגם היום) הייתה למשל ליופי וארגון טוב. קראו לה "פריז הקטנה" או "הבונבונירה" ולא בכדי. קשה לנו להעריך היום את כל החידושים והשכלולים שהיו בזמנו בזכרון. נציין כאן כמה מאותם חידושים. דברים פשוטים לכאורה, שהיום הם מבחינת מובן מאליו. בזמנו היו אלו "חידושים שבחידושים" בנופה של פלסטינה, והביאו לפרסומה של זכרון בכול הארץ. הקמת גני נוי, הנטועים עצי סרק, לטיולים "ולנשמה", (עד אז היו בפלסטינה רק גני בוסתנים, נטועים בעצי פרי בלבד). רחובות רחבים וישרים (שעגלה רתומה לסוסים תוכל להסתובב בהם) עם מדרכות. אחידות במרחק הבניה, כל הבתים בנויים במרחק 5 מטר בדיוק משפת המדרכה.

לכל הבתים גגות רעפים אדומים (מיובאים מצרפת). שטחים פנויים בקדמת הבית המיועדים לגינות פרחים (הפרונט). אספקת מים ע"י מפעל מים מודרני, הכולל, ברזים ציבוריים, מזרקות ובריכות נוי. בית כנסת גדול ומפואר, בית מרקחת (תרופות ניתנו חינם ליהודים ולערבים), בית חולים (גם הוא חינם), בית ספר (חינם), חנות כלבו הגדולה ביותר בארץ (הדפו), בית ספר ללימוד עבודת הקרקע לחלוצים צעירים הוא(הארבייטערשולע), ועוד הרשימה ארוכה.

נוסיף ונציין את כל מבני המשק בחצרות האיכרים וכמובן את רחוב "הפקידים" (הנדיב) עם בתי הפקידים המפוארים (אפילו בניין אורוות הסוסים), בצד בנייני הציבור השונים. בתקופה זו נרכשו אדמות  בסביבת זכרון, וניטעו כרמי יין, זיתים, שקדים ועוד. (אדמות וואדי שפיה ואום אל תות נרכשו ב 1890 מחג' קוטראן, אדמות נזלה נרכשו ב-1888 מסדיק פשה ).

הוקמו עוד שני ישובי "בנות", הם בת שלמה ושפיה. הכול כפי שנהגו להגיד כאן – "על חשבון הברון". על אף נדיבותו ואהבתו הגדולה של הברון לזכרון יעקב, הייתה תקופה זו תקופה "בעייתית" והגיעו הדברים עד לכדי מרד בפקידו של הברון. צריך לזכור שמפעל ההתיישבות של העלייה הראשונה היה המפעל הראשון בעת החדשה, ללא שום מודל או ניסיון קודם שממנו אפשר ללמוד.

מההתחלה ועד סופה של תקופה זו נעשו דברים עם הרבה כוונות טובות, בצורה ספונטנית, מתוך התלהבות והרבה חוסר ניסיון. באופן מפתיע למרות הנאמר לעיל העלייה הראשונה, היא העלייה שאכן הגשימה את שאיפתה, היינו יישוב הארץ והקמת נחלות בארץ הקודש.

 את תקופת הפקידות (כאמור, נקראת גם תקופת החסות או האפוטרופסות) מחלקים לשתי תקופות. האחת, הראשונה מ-1883 ועד 1889 היא תקופה של בנייה ועשייה רבה כפי שציינו כבר מקודם, אבל זו גם תקופה קשה במיוחד ופגיעה בכבודם ועצמאותם של תושבי זכרון יעקב. רבים מטילים את האשם לימים הקשים האלו, בפקיד הברון וורמסאר. אבל כנראה שבמידה מסוימת הוא הונחה ע"י הברון לנקוט יד תקיפה ולבצע בדיוק את  מדיניות הברון.

וורמסאר היה לפי התיאורים איש קשה, ביורוקרט רודף שררה ועקשן גדול. הוא הנהיג משטר במושבה כמעט כמו במחנה צבא. הוא דרש משמעת מוחלטת, האיכרים שקיבלו לעיבוד חלקות קרקע קטנות לא יכלו להגיע לעצמאות כלכלית והיו לגמרי תלויים בפקידי הברון למחייתם. קנסות וסנקציות אחרות כמו סילוק ילדים מבית הספר או מניעת עזרה רפואית, הייתה מנת חלקם של אלו שהעזו להמרות את פקודותיו של וורמסאר.

בימים ההם דרוש היה אישור מהאדמנסטרציה- קרי וורמסאר כדי לצאת מהמושבה, (אפילו ללוויה של חברם הא' פסקל בחיפה, אסור היה להם לבוא) . דרוש היה אישור מיוחד כדי לארח מישהו בביתך. אורח שהגיע לבקר את בני משפחתו בזכרון, צריך היה להתייצב עם המארח באדמ' ולקבל אישור לשהייה במושבה.

בנוסף לכול הרעות החולות האלו, התערב הפקיד וורמסאר בענייני הדת וכפה את המנהגים הדתיים המקובלים על יהדות גרמניה, על תושבי המושבה, כגון: בניית בית הכנסת לא לפי המקובל על יהדות רומניה, סדר תפילות שונה,  מיקום הבימה לקריאת התורה ועוד.

ב-1988 אחרי פרוץ המרד נגד וורמסאר (הוא מרד ה-40) שעה הברון לתחנוני התושבים והחליף את הפקיד וורמסאר בפקיד אחר, הוא בן שימול (בן שמואל). עם כניסתו של בן שימול לתפקידו, נרגעות רוחות המרד ומתחילה תקופה חדשה. תנופת הבנייה והפיתוח ממשיכה ומתחזקת, כיד הברון הטובה, במלוא הקצב.

נבנים בתי מגורים לתושבים בצד מבני העזר לאיכרים. גם בתי מגורים לכול עובדי הציבור. נבנים גם מפעל המים המודרני הראשון בפלסטינה, בית הפקידות החדש (היום מוזיאון העלייה הראשונה), יקב מודרני מהגדולים בעולם, בית החולים הורחב מ-4 ממיטות ל-16 מיטות ואחר כך ל-18 מיטות  ועוד. בשטחים, ניטעו הרבה כרמים ומטעי שקדים וזיתים.

אלא שהשיטה הבסיסית לא השתנתה. האיכרים מעבדים אמנם את המטעים, אבל הקרקע שייכת לברון. האיכר מקבל שכר חודשי לפי גודל המשפחה (בנדיבות) ולא לפי חריצותו ויכולתו (לייבינסמיטעל-הוצאות מחייה). מציאות זו כמובן, אינה מעודדת יוזמות וחריצות יתר.

המבקרים באותם הימים בזכרון יעקב, נחלקים בדעותיהם באופן קיצוני. כמה מהם (ביניהם אחד העם), מגנים במילים קשות את המציאות במושבה. ד"ר חיים חיסין, כועס על הפקידים שעושים את רצון הקולוניסטים, וכועס על הקולוניסטים שעושים את רצון הפקידים. לעומת זאת מבקרים אחרים שבאו מהיישוב הישן בארץ, ומאווירת "החלוקה" (כמו למשל הרב פלשיין והנוסע איש ראש פינה האדון בנדל), משבחים את החיים בזכרון במילים חמות מאוד.

חייבים לציין כאן שוב, שעם כל הרצון הטוב של הברון ופקידיו, לא היה עדיין בפלסטינה , מודל של יישוב יהודי חקלאי שאותו אפשר היה לחקות. נעשו שגיאות שתוקנו בקצב איטי מידי. אכן בשנת 1900 מבטל הברון את כל שיטת הפקידות והחסות ומכניס במקומה את מערכת הפקידות של יק"א.

יק"א
כדי להעריך נכונה את ההתפתחות במושבה, צריך לזכור שעם תחילת תקופת שלטונם של פקידי יק"א בזכרון, מתחילה תקופה קשה שנקרא לה לצורך ענייננו, "השלב הראשון" (משנת 1900 ועד 1903-4). בצדק נחשבת תקופה זו לתקופה קשה ביותר בהיסטוריה של מושבתנו.      בגלל "קונספציה" מוטעית שהייתה מקובלת ע"י פקידי יק"א (הם פקידי הברון הירש), "נקרעו" משפחות שלמות מהמושבה ועשרות צעירים "עודדו" לעזוב את זכרון יעקב.

חלקם עזבו לארצות העולם (מעטים חזרו). הרבה צעירים, יצאו להקמת יישובים חדשים שאותם הקימה יק"א כגון: יבנאל, כפר תבור, מנחמיה ועוד. כל זאת, יען כי פקידי יק"א החליטו ש "יש הרבה מידי קולוניסטים במושבה" (כנראה שהדוגמה שלהם הייתה ההתיישבות היהודית בארגנטינה עם מרחביה העצומים, מייסודו של הברון הירש) .

לדעת פקידות יק"א, הדרך לתיקון המצב הייתה, דילול מספר האיכרים ותושבים אחרים במושבה בחמישים אחוזים, את זאת השיגו בשיטת "המקל והגזר". מצד אחד לחץ כלכלי, שעיקרו הפסקת "תמיכת המחייה", ומצד שני, נתינת מענקים נדיבים מאד לאלו שהסכימו מרצונם לעזוב את המושבה, מענקים אלו כללו כרטיס אוניה לצרפת ותמריץ "דמי מחייה" כ-2000 פרנק לאדם.

במשך הזמן "העזרה" לעזיבה, קטנה לכרטיס אוניה ו-600 פרנק, לצורכי השוואה נציין שמשכורת חודשית למשפחה ממוצעת הייתה כ 60 – 50 פרנק. על אף הקשיים העצומים שפקידי יק"א הערימו על אנשי זכרון, הייתה זו "שעתם היפה" של תושבי המושבה. כבר בשלבים מוקדמים של "פרויקט הדילול" הבינו תושבי זכרון, ש"פרויקט הדילול" מהווה סכנה לעצם קיומה של המושבה, והוא  נוגד גם את אידיאלים שלמענם עלו ארצה. הם היו מוכנים למען עקרונותיהם ואהבתם ליישובם, לוותר על "עתיד בטוח" תחת כנפי הפקידות.

 במשך כ-3 שנים לחמו באומץ, בגבורה ובחוכמה רבה נגד "פרויקט הדילול". כמה משפחות כאמור לא עמד בהם כוחם, ומראות של מיטלטלין עמוסים על העגלות, בכי קורע לב ופרידה מיקירים היו לחיזיון נפוץ במושבה.

פקידי יק"א ברוב שחצנותם, לא שעו לתחנוני התושבים, ודחו כל ניסיון לשכנעם לחזור בהם  מדרך נואלת זוהפקידות, היא שהתיימרה לקבוע, איזה משפחה תישאר במושבה ואיזה משפחה תסולק. כל משפחה שנקבע לה עזיבה, מיד גם הופסקה להם "תמיכת המחייה" (לפקידות יק"א היו גם סנקציות נוספות כגון: הפסקת השרות הרפואי, ביה"ס ועוד). חלוצים נלהבים, שהיו עוד ברומניה שותפים לחלום של תקומה בארץ ישראל, נאלצים היו להיפרד מחלומם.

משפחות שלמות נקרעו משורשיהם, מקרוביהם ומידידיהם שאיתם עשו כברת דרך ארוכה. במושבה קמה סערת רוחות שלא הייתה כמוה. ההתנגדות "לפרויקט הדילול" הלכה וגברה. באסיפת חרום בבית הכנסת, כחלק מהמאבק נגד גזירה קשה זו, מחליטים אנשי זכרון להקים "קומונה" שתכלול את כל ה"קולוניסטים" (המתיישבים).

הוחלט לעבור לחיי שיתוף, הן בעיבוד הקרקעות והן בחלוקת ההכנסות, הכל לפי גודל המשפחות. לקומונה זו קראו "קומונת הענבים". בקומונת הענבים השתתפו כל איכרי המושבה, והיא שאפשרה חלוקת משאבים שווה בין כל האיכרים, כך שלמרות העובדה שרמת החיים ירדה מאד, עמדו החקלאים מאוחדים מאחוריה כאיש אחד. עיקר חשיבותה של הקומונה, היה בעובדה שהיא יצרה במושבה הרגשה של שיתוף  גורל, ומנעה אפשרות הפעלת לחצים על הפרט. ה"ביחד" אפשר לתושבי זכרון, לעמוד כציבור מלוכד, בכל הגזירות.

 בעקבות הצלחתה של ה"קומונה", היא המשיכה להתקיים עוד כמה שנים אחרי סיומו של המשבר, במתכונת של יוזמות כלכליות משותפות. הקומונה פעלה כגוף עצמאי מבחינה כלכלית, והפעילה את חנות ה"דפו", מחסני תבואה ועוד.

1903, עדיין בימי היק"א –  הנס קורה
השלב השני:
מאז 1903 חל מהפך במחשבת פקידי יק"א. במקום לדלל את מספר התושבים, היק"א (בכספי הברון רוטשילד) רכשה את קרקעות  בורג' (בנימינה) ומרח (גבעת עדה) מסדיק פחה. קרקעות אלו ניתנו לאיכרים בתנאי רכישה, לפי חוזים לזמן ארוך. בני הדור השני למייסדים מוכיחים עצמם כחקלאים למופת ויוצרים משקים לדוגמה.

שטחי הקרקע החדשים מתאימים לגידולי פלחה, וההכנסה מהיבולים מהירה, אחרי כמה חודשים. מהזריעה ועד לקציר ולגורן רק 4-5 חודשים, בהשוואה למטעים שההכנסה מהם בתנאי בעל (ללא השקייה), צפויה רק אחרי  4-8 שנים. חשוב להזכיר שוב שבתקופת הפקידות, היינו עד 1900 ,היו בזכרון כמעט אך ורק מטעים. לכן גם התלות בברון ובפקידיו הייתה מוחלטת בימים ההם.

 "תמיכת מחייה" ("לאבענסמיטעל") חודשית, שכל משפחה קיבלה לפי מספר הנפשות במשפחה, הייתה הכרחית. היא ניתנה תמורת עבודה במטעים, שהיו רכושו של הברון. בגלל עמידתם האיתנה של תושבי זכרון, ואולי גם בגלל הוראה מגבוה (הברון רוטשילד) – קרה הבלתי יאומן. פקידי יק"א הגאים, נאלצים לשנות אסטרטגיה, מקצה לקצה. לא עוד דילול אוכלוסיה ועידוד הגירה שלילית, לא עוד טענות על עודף "קולוניסטים".

במקום זאת, מתחילה מגמה של רכישת אדמות, העברת הקרקעות על שם האיכרים (בשלב זה, לא העברה בטאבו אלא בחוזה אבטחת מכירה לטווח ארוך), והרחבת הנחלות העומדות לרשות האיכר בעיקר אדמות פלחה. בנוסף  ניתנו לאיכרים תקציבים מיוחדים (בצורה של מילוות), לרכישת פרות, שוורים, מחרשות, עגלות, וגם תקציבים לבניית מתבנים, רפתות ואורוות (למי שעדיין לא היה לו).

הכול בתנאי מלווה לזמן ארוך יחסית. דבר זה הביא לשיפור המצב הכלכלי של האיכר ולהפסקת התלות המנוונת בפקידי הברון. העצמאות הכלכלית  אפשרה התפתחות טבעית לפרט ולמושבה ככלל. כתוצאה מהמצב הכלכלי המשופר והשחרור מהתלות בפקיד זה או אחר, נוצרה אוירה של אופטימיות במושבה. הביטחון העצמי גבר ומצב הרוח הכללי היה מרומם. העשייה במושבה גוברת בכל התחומים: בתי המלון והמסעדות כמו גם החנויות הרבות, משגשגות. עוברי אורח ותיירים מגיעים בהמוניהם למושבה. גם ועד המושבה זוכה ליהנות מגביית מיסים גדולה יותר, וכשהקופה מלאה, מחליטים על מספר פרויקטים לפיתוח המושבה, בין היתר: בניית בית מרחץ חדש, רכישת טחנת הקמח והרחבת בית הבד. התקנת מנועים חדשים לשאיבת מים (גאזאמוטור — עדיין על קיטור) והפרויקט החשוב ביותר –  סלילת דרך גישה למושבה שאפשרה מעבר נוח גם לעגלות.

כדאי לציין שעד 1860 לא השתמשו בפלסטינה בעגלות בכלל, את העגלות הראשונות, והידע לבנייתם הביאו הטמפלרים בני המושבות הגרמניות. (מהם למדו מלאכה זו גם כמה מבני זכרון).

במשך הזמן גדל הצורך בדרכים רחבות יחסית, כי השימוש בעגלות גדל מאד ואפילו עגלות פאר מפנקות , הם הדיליג'נסים, נכנסו לשרות הקהל. ההחלטה נפלה על דרך שתחבר את זכרון עם וואדי מילח, כי דרך זו הייתה דרושה גם לאיכרים שעיבדו את קרקעותיהם בוואדי. (היה משעול לסוסים וחמורים שהוביל לוואדי מילח בשיפולי הר גרף, אבל רוב התנועה לחיפה עברה לדעתי בדרך "טאריק אל חאניק",(ממערב לגבעת עדן). דרך זו המחברת את זכרון עם וואדי מילח, נקראה "דרך חיפה" (תוואי הדרך לא השתנה הרבה מאז ועד היום), הדרך נסללה ע"י ועד המושבה בשנים 1908-1912.

 היה זה מבצע הנדסי מסובך (לימים ההם) אשר כלל הקמת קיר תמך מהגבוהים בארץ (לכיוון פרדס ריבניקר). בנוסף, רוכזו מעיינות "עין אל כוסב" והועברו בצינור תת קרקעי לשוקת גדולה שנבנתה אף היא ב 1908. השוקת הייתה ידועה בשמה הערבי "הג'אבי". בנוסף לצאן והבקר שנהנו ממימי ה"ג'אבי" הטובים, רבים היו גם הנוסעים שעצרו כאן בצל עצי האלון הענפים. זה היה המקום לנוסעי העגלות או לרוכבים על סוסים – להתארגנות,למנוחה ולשתייה לפני הגעתם למושבה . (פעם נהוג היה לומר, שמי ששותה מימי הג'אבי, מוכרח יהיה לחזור לזכרון).

המושבה זכתה לשבחים רבים על מעשה בניית "דרך חיפה". וצריך להזכיר את העושים במלאכה, והם האד' אליהו קנטור ומרדכי קרניאל ז"ל שהיו הממונים האחראים מטעם ועד המושבה לבניית הדרך. והיה  את האד' טוביה קרופיק ז"ל שהיה הקבלן שהקים את קיר התמך ובנה את השוקת, את עשרות החלוצים הצעירים שעמלו עם פטישים כבדים בניפוץ סלעים לסלילת הדרך. גם חלק מעולי תימן הספיקו לעבוד ב"דרך חיפה", מייד עם הגעתם לזכרון.

החקלאות בתנופה, המושבה פורחת
זכרון יעקב במרחק יום רכיבה מחיפה לדרום, מקום אידיאלי למנוחת לילה, עכשיו שגם דרך הגישה למושבה שופרה, זוכה המושבה להתפתחות כללית. המשקים החקלאים פורחים, הרבה מגדילים ומשפרים את בתיהם, במיוחד מתרשמים מבקרים שונים מהגינות המטופחות ב"פרונט" של הבתים, (הפרונט = הוא החלק הקדמי, חזית הכניסה לבית. בתקופה זו הועברו מים זורמים בצינורות לבתים, וזה תרם גם לפיתוח הגינות).

בעלי מלאכה רבים וטובים השתקעו כאן, ותרמו רבות לפיתוח המושבה.    זכרון הפכה הודות לבעלי המקצוע האלו, גם למרכז שירותים לכל יישובי הסביבה. תושבי הכפרים הערביים הרבים באזור, היו מגיעים בהמוניהם מידי יום ביומו למושבה. אם לרצען לתקן רתמה קרועה, או לפרזל את סוסיהם. הרבה הגיעו לזכרון כדי לקנות מצרכים ב"דפו" (חנות כלבו מהגדולות בארץ) או תרופות בבית המרקחת. לא פעם הביאו איתם את משפחתם כדי לבלות וליהנות מיופייה של המושבה וארגונה הטוב.

במיוחד הייתה התפעלות גדולה מבריכות המים, ה"סבילים" ומזרקות המים ב"אמצע הרחוב" ובגן טיול.

במקורות מוזכר שערביי הסביבה היו נוהגים לקנות בחנות הדפו "צו'פר" לבני משפחתם – בקבוקי גזוז מתוצרת זכרון. משקה שעד אז לא היה מוכר באזורים הכפריים.(היו בימים ההם שלושה מפעלי גזוז בזכרון, האחד של הירש מנדל רוטשטיין השני של יעקב וולף אשכנזי והשלישי של יחזקאל הורנשטיין). הרופא המהולל, דר' הילל יפה, מציין בספרו "דור המעפילים" את רקמת היחסים של יהודים וערבים במושבה, על כבוד הדדי, יחסי ידידות, הערכה וחברות שהגיעו אפילו עד לידי שותפויות בסוסות האצילות. לא היה ביטוי ראוי יותר ליחסי ידידות, כבוד והערכה, מאשר ה"שירקי" או הנסאב (שותפות) בסוסה האצילה.

בימים ההם המון המבקרים בזכרון לא ניזקק במיוחד למגרשי חנייה גדולים.  מקובל היה על כולם, שהמבקרים, שהיו לרוב מגיעים רכובים על חמוריהם, היו נכנסים לאחת החצרות במרכז המושבה. (במשך היום שערי הכניסה לחצרות הבתים נשארו פתוחים). בדרך כלל, כ"ג'סטה" של הכנסת אורחים, התקינו תושבי זכרון בחצרותיהם  טבעות ברזל שבוטנו לקיר. האורחים היו נוהגים לקשור את החמור לאחת הטבעות שבקיר, מפזרים קצת קש לחמור, ונותנים לו (לחמור..) ללעוס אותו בשלווה ונחת עד שסיימו את ענייניהם. (הזבל נשאר לבעל הבית).

 בתקופה זו, יינות "כרמל" בארץ ובאירופה נמכרים היטב, עצי הזית הצעירים מניבים יבולים טובים, כמויות גדולות של שמן זית נעצרו בבית הבד. במחסנים עשרות חביות מלאות שמן זית משובח. שמן הזית נמכר יחד עם יינות כרמל באירופה ואפילו בהודו. הא' ישראל אידל ניידרמן נישלח להודו כדי לארגן שם מכירת יין ושמן זית .באירופה, אחד מקנייני שמן הזית הזכרוני {בכמויות גדולות} הוא האדון אברהם בורג מהעיר דרזדן, שהוא סבו של הח"כ ויו"ר הכנסת לשעבר, אברום בורג. (הא' בורג ביקר בזכרון ל"מסע טעימות" והוא שיבח מאד את שמן הזית,  וציין שהשמן של זכרון עולה בטיבו על השמן הספרדי).

הרבה מצטרפים להצלחה ומשתקעים במושבה. בתקופה זו של שגשוג, זכרון שומרת על מעמדה כמושבה היהודית הגדולה ביותר בפלסטינה. למרות שחלק ממשרדי יק"א עברו בהדרגה לחיפה, עדיין כאן היה עיקר מנגנון הפקידות. המקום בו החלטות גורליות ליישובים רבים בכל הארץ מוכרעים בו.

במושבה חיי תרבות תוססים, הספרייה מורחבת ונכנסת למשכנה החדש בבית העם (היום מוזיאון העליה ה1), הרצאות, הצגות, מופעים מוזיקליים שונים, אתלטים מפגינים את כוחם באולם בית העם. במיוחד זכו לקהל רב מופעי "פנס קסם" במרתפי היקב. גם משפחת לנגה – בנטוויץ תורמת רבות, מתקיימים קונצרטים המבוצעים ע"י בני המשפחה עצמם, באחוזת לנגה.

הנוער הזכרוני מתארגן באגודות שונות, שמטרתם שמירת הקיים, עזרה הדדית, פעילות חברתית והגנה על המושבה. (היו אגודות מספר אבל המפורסמות ביותר היו אגודת "הגדעונים" ואגודת הספורט "התקווה"). פרשים צעירים מזכרון הופיעו ברכיבה על סוסיהם במצעדי ראווה באירועים שונים בארץ, השתתפותם המרשימה של פרשי זכרון ב יריד תערוכה בתל אביב, זיכתה אותם  בפרסים ובהערצה של תושבי תל-אביב.

הערות נוספות
עם תחילת תקופת יק"א, במסגרת המדיניות ליתר עצמאות לתושבי זכרון, הועברו לאיכרים בזכרון אדמות הוואדי (בדרך לשפיה ובת שלמה). בדוקומנטים השונים מתגלית עובדה מתמיהה, והיא שמשפחות מסוימות לא קיבלו קרקעות מאדמות הוואדי. בין המשפחות האלה, אפשר לציין את יעקב וולף אשכנזי, לופו ניימן, הירש גרף, יחזקאל הורנשטיין, אביגדור הרשקוביץ, ועוד. בתשובה למכתבי בקשה שלהם לקבלת אדמה בוואדי, עונים להם אנשי יק"א, שהם כבר "השתמשו בכל הקרדיט שעמד לרשותם".

לפי עדויות אלו אפשר להסיק, שאנשים אלו יועדו (או בחרו) למקור הכנסה אחר כבר בתקופת הפקידות 1883-1900. לפי מסורות משפחתיות ועדויות אחרות נראה שאכן האנשים "השתמשו בכל הקרדיט" שלהם, יעקב וולף אשכנזי נשלח ע"י הפקידות ללמוד את אמנות בניית העגלות (במושבה הגרמנית), בנוסף פתח חנות ומפעל לעשיית גזוז .

לופו ניימן היה קצב המושבה ובעל עדרי צאן גדולים. הירש גרף הקים בית מלון לתפארת. יחזקאל הורנשטיין נשלח ע"י הפקידות ללמד בבירות  ובשובו הקים במושבה מפעל ריבות, שימורים,ותעשיית סבון. אביגדור הרשקוביץ הקים בית מלון. כל אלו מצבם הכלכלי היה הרבה יותר טוב ממצב האיכרים.

הא' יעקב וולף אשכנזי (מהחלוצים הראשונים) אמר: "למדתי לעשות עגלות ופתחתי חנות, כדי שילדי לא יצטרכו ללכת יחף כילדי האיכרים". יש לציין שבמשך הזמן, כאשר נרכשו וחולקו קרקעות בורג', מרח, ואחר כך גם קרקעות בריקי שנרכשו ב1913-4 מיוסף חורי, ניתנו גם למשפחות אלו קרקעות ואיתם גם התקציבים (קרדיטים) הנלווים. (הקרקעות האלה והתקציבים הנלווים ניתנו כהלוואה שאותה החזירו במשך תקופה ארוכה יחסית).

ימי יק"א,  השלב השלישי
במשך הרבה שנים, למדו תושבי זכרון להסתדר עם אנשי השלטון הטורקי.  וגם זכו לא פעם לדברי הערכה מפי המנהיגים הטורקים (אפילו ע"י ג'מל פשה).הרבה שנים טובות של התפתחות ועשייה בתחומים רבים, ידעה המושבה תחת שלטון טורקיה. ואז מגיעה שנת 1914. מלחמת העולם הראשונה.

בתחילה, גלי רגשות של נאמנות ופטריוטיות לשלטון הטורקי, שוטפים את כל תושבי זכרון. צעירים נלהבים, בכללם גם חברי אגודת ה"גדעונים", בהנהגתו של אלכסנדר אהרנסון, מתנדבים לצבא הטורקי. (ביניהם גם אבי ז"ל דב לייטנר). השלטונות הטורקים מתייחסים מההתחלה למתנדבים אלו בהסתייגות, אבל גם בהערכה. אחרי זמן קצר, בגלל כישלונות והסתבכות במלחמה, היחס לחיילים המתנדבים, כמו גם למגויסי החובה, הפך להיות יחס מחפיר של זלזול.

טורקיה הכריזה על המלחמה כמלחמת קודש (ג'יהאד). החיילים היהודים בשורות הצבא, הופכים מיד להיות כופרים ונחותים. הם מוצבים לגדודי עבודה שעיסוקם בסלילת כבישים וכד'. מדיהם נלקחים מהם ובמקומם ניתנו להם בגדים מטולאים שורצי כינים.

 מאז 1914 החלו אסונות לפקוד את המושבה. עקב קשיי המלחמה, משנה השלטון הטורקי במהירות את כללי המשחק. הקלפים המוכרים של היחסים עם השלטון הטורקי נטרפים. אנשי זכרון מוצאים את עצמם  במערבולות של אירועים ואסונות שמביאים את המושבה כולה למצב קשה ועגום..

תחילתה של שרשרת האירועים הטרגיים היא בשנת 1914. מטחי ברד כבדים בתחילת חודש מאי, גרמו  נזקים גדולים. במטעים, הפריחה והצמיחה החדשה נפגעה. בשדות, השיבולים הבשלות, כרעו לקרקע וברובם אבדו. עוד לא התאוששו ממכה זו וב-1915 מכה חדשה הגיעה. להקות ארבה שכמוהם לא ראתה הארץ הזו, נחתו בהמוניהם ביישוב, בשדות ובמטעים.  כל עלה וגבעול ירוק חוסל. הממשלה הטורקית אינה מכירה כמובן באסונות האלו, ודורשת מיסים, כאילו לא קרה כלום.

נטל כבד נוסף הוא ההוצאה לפדיון החיילים מהצבא – ה"בדל". מצבם של המגויסים נורא, קריאות נואשות לעזרה מגיעות מכול צד. תושבי זכרון באמצעות וועד המושבה מצליחים למרות המיסים הגבוהים ונטל עבודות ה"סוכרה" (עבודה בכפיה) לצבא הטורקי, לאסוף סכומי כסף כדי לשחרר חלק גדול מבני המושבה מציפורני הצבא הטורקי.

מהנשארים, חלק הצליח לברוח ולהסתתר בדרכים שונות. אבל יש גם שלא חזרו ועד היום גורלם לא ידוע. עם התמשכות המלחמה, גדלה אכזריותם של החיילים, המפקדים והפקידים הטורקים . מדי יום נוספות גזירות חדשות. עגלות ופרדות מוחרמות ללא הודעה מוקדמת.

גיוס כפוי לעבודות הצבא הם מעשה של יום יום. המצב הולך ומחמיר. התסכול והייאוש מיחס השלטון הטורקי ליישוב כולו הולך וגדל. הנטייה המדינית בתחילת המלחמה לצד טורקיה, נמוגה במהירות. היחס האכזר וכפוי הטובה של השלטון הטורקי, מביא להקמתה של מחתרת ניל"י . כמה עשרות צעירים (חלקם הגדול מבני זכרון), ובראשם אהרון אהרנסון, מגיעים להכרה מדינית שאין ליישוב היהודי בפלסטינה עתיד תחת שלטון טורקיה.הם מתארגנים בזכרון יעקב ובעתלית ומתחילים בחשאי ובאומץ רב, בפעולות מודיעין ואחרות בשרות הצבא האנגלי.

עם הקמתה של מחתרת ניל"י, גבר שבעתיים החשש והפחד מנקמה קשה של הטורקים. (הטבח הנורא בארמנים קרה רק שנה אחת קודם). ואכן, עם גילויה של מחתרת ניל"י החלו מעשי טרור ואכזריות במושבה. רבים מזקני זכרון, נאסרו ונלקחו כבני ערובה לנצרת. אחרים ( בעיקר חברי ועד המושבה), נעצרו ונחקרו ברחובות המושבה (כדי שיראו וייראו) בשיטת ה"פלקות" הידועה. ( הקורבן היה מושכב על ביטנו כשפניו לאדמה. את רגליו היו קושרים מאחורי גבו עם מקל וכך, כשהקורבן אינו יכול לזוז, היו מכים בכפות רגליו בשוטים).

צעקותיהם של המעונים הדהדו במושבה כולה. חברי ניל"י שנתפסו ובראשם "שרה" עברו במיוחד עינויים קשים. אומץ ליבם, הקרבתם ועמידתם בעינויים הקשים, הפך כבר מזמן להיות "נכס צאן ברזל" של גבורה, לאומה כולה. בנוסף למצוקות האיומות שגרמה המלחמה, נוספו גם תסבוכות ומבוכות ביישוב היהודי כולו בפלשתינה, ובין תושבי המושבה, ביינם לבין עצמם.

 רבים תלו את האשמה על הצרה שנפלה על המושבה, בחברי מחתרת ניל"י.   האשימו אותם בחובבנות ובחוסר אחריות שהביאה את המושבה כולה לסכנת אבדון. בעוד האיום של השמדת המושבה ע"י המשטר הטורקי, מרחף באוויר כחרב המתהפכת. יצאו אנשי זכרון למצוא ולשכנע את חברי ניל"י המסתתרים, להסגיר את עצמם ולהציל את המושבה מחורבן. כבד מנשוא היה הדבר, והרי הם בני משפחתם, בניהם, חתניהם ידידיהם.  גברים ונשים, פעלו בכל יכולתם, כדי להציל את יקיריהם ובני משפחתם.

מאז וכמעט עד היום, ותיקי זכרון לא דיברו ברצון על הימים ההם.

בילדותנו (שנות ה-30) שמענו פה ושם רק את הקיצונים המעטים, בעד וכנגד,  אבל הרוב הגדול של בני הדור הראשון והשני של מושבתנו, (כולל אבי ז"ל) לא רצו (או לא יכלו) לדבר על הימים הנוראים ההם. ימים קשים היו אלו ולא רק לתושבי זכרון. הטורקים, מחשש לנחיתה ימית של צבאות אנגליה ובלי שום התחשבות מינימאלית.  גרשו את תושבי יפו ותל אביב צפונה.

 בתחילה התמקמו "המגורשים" באזור כפר סבא. אבל עם התקרבות קו החזית, גורשו הם גם משם, הלאה צפונה. למעלה מאלף "מגורשים" הגיעו לזכרון. כל החצרות והמחסנים היו מלאים ב"מגורשים" המסכנים האלה. בלית ברירה גם מרתפי היקב הלחים נפתחו בפניהם. היות ורוב התבואה ואמצעי ההובלה בפלסטינה הוחרמו זה מכבר ע"י הצבא הטורקי, היה המחסור במזון גדול. כך שעל אף העברת הכספים ע"י אנשי ניל"י ל"וועד ההצלה" בראשותו של מאיר דיזינגוף – היו האנשים רעבים ללחם.  מחירי המזון האמירו לשחקים. הרבה מאותם מ"מגורשים" לא עמדו בפני הרעב והמחלות ואת קבריהם אפשר לראות בבית העלמין.

 ב-1918 הסתיימה מלחמת העולם הראשונה. 400 שנים של השלטון הטורקי בפלסטינה, תמו. שלטון בריטניה מתחיל בפלסטינה.

1948-1918 הימים של פלסטינה (א"י)
הקלה והצלה גדולה הייתה למושבה זכרון יעקב. השלב של ליקוק פצעי המלחמה, התחלף מהר להתאוששות וצמיחה. תקווה גדולה לעתיד וורוד הייתה בלב כולם. זכרון יעקב הייתה אז למרכז אזורי. בה ישב מפקד השלטון הצבאי, במשך כשנתיים. קולונל וואלי ואחריו קפטן רידינג.

בלב כולם הייתה התקווה שאהרון אהרנסון, בן המושבה ומנהיגה של מחתרת ניל"י, ימונה לפחות, לתפקיד הבכיר ביותר בשלטון האזרחי. היינו, הנציב עליון. אבל הגורל רצה אחרת. אהרון נספה בתאונת מטוס טרגית מעל תעלת למנש. המושבה כולה התאבלה על מותו של בחיר בניה.

עם סיומה של המלחמה העולמית הראשונה. חזרו הרבה מבני המושבה, בעלי אזרחות ארץ אויב (בימי המלחמה), מגלות שנכפתה עליהם ע"י השלטון הטורקי. ביניהם, הרבה מפקידי פיק"א עם משפחותיהם. גם משפחות לנגה ובנטוויטץ חזרו וחידשו כמקודם את תרומתם לפיתוח התרבות, הרווחה, מוסיקה במושבתנו. אוכלוסיית המושבה גדלה. עשרות פועלים הגיעו לעבוד במפעלי ייבוש ביצות כברה ובסלילת רחובותיה של זכרון וכבישי הגישה אליה.

 במקביל להגדלת שטחי החקלאות, התפתחו גם מוסדות פיננסים במושבה  שנתנו תנופה למסחר ולמפעלים שונים. נוספים  בתי מלון ומסעדות, מפעלי יצור שוקולד מובחר וכד'. קשרי הידידות הטובים שהקימו בני זכרון עם ערביי הסביבה, שימשו "גשר של הידברות", בתקופות שונות ואירועים שונים.

בעיקר ידועה, "החפלה הגדולה". המפגשים ב1932 של ותיקי זכרון ונציגי הסוכנות היהודית, עם נכבדים בדואים וכפריים בסוברין ואחר כך בזכרון,   כהקדמה וריכוך הבדואים, לפני רכישת אדמות עמק בית שאן. גם ממשלת המנדט ניצלה את הקשרים הטובים של הזכרונים עם כפריי הסביבה, למטרות שונות. רבים מבני זכרון  הגיעו לדרגות גבוהות בהיררכיה המשטרתית והאזרחית בממשלת המנדט. בני זכרון ששלטו היטב בשפה הערבית, אירחו נכבדים ומשלחות ערביות רבות, מהארץ והארצות השכנות. בזמן מלחמת העולם השנייה, עשרות רבות מבני זכרון, התנדבו לצבא הבריטי ולבריגדה היהודית כדי להילחם בנאצים. הם השתתפו גם במבצעי ההצלה והבאתם ארצה, של שורדי מחנות ההשמדה.

באופן פרדוקסלי, המלחמה האיומה הזו, הביאה לפריחה כלכלית במושבה. מאות אלפי חיילי האימפריה הבריטית שהוצבו בפלסטינה (א"י), היו צרכני יין גדולים. כל היין ממרתפי היקב נמכר במחירים טובים, והדרישה ליין גדלה. כבר בתקופת המלחמה התחילה פעילות המחתרות בזכרון. בערב מלחמת העצמאות, בזכרון וסביבתה: בסיסי אימונים, מקומות מסתור ומחסני נשק רבים. חלקם מוחבאים במערות העתיקות שבשכונותיה.

עם פרוץ מלחמת העצמאות, צעירים ומבוגרים רבים, התנדבו לצה"ל. למרות הקרבות הקשים והאבדות הגדולות, הם זכו לקחת חלק חשוב, בהקמתה של מדינת ישראל, לכל הדורות הבאים.

מודעות פרסומת

11 מחשבות על “קיצור תולדות המושבה זכרון יעקב

  1. נהניתי לקרוא. את ההסטוריה של זכרון לא לימדו בבית הספר וידענו רק את תולדות משפחת אהרונסון ואנשי ני"לי. גרתי בזכרון כל שנות נערותי והרבה דברים לא ידעתי. יישר כוחך חיליק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s