למעשה התבקשתי לכתוב משהו על מערת המייש, אבל כשהתיישבתי לכתוב צצו ללא הרף במוחי מחשבות על כמה אתרים חשובים שנמצאים בדרך למערה. נזכר אני בדמויות של פעם, סיפורים על ילדים, גמלים, איקליפטוסים והאדון יוסף הספר, וכולם חשובים לסיפורה של מושבתנו. אי לכך וברשותכם נתחיל בתחנה הראשונה – ה"ב י ר כ ה" והיא מקור המים הראשון של המושבה כמו גם המקווה הראשונה של המושבה.
קראו לה בזמנו "ביר אל חנזי ר", והיום ידועה היא כ"מקווה הראשונים". נמצאת היא בתחילתו של רח' פינלס ליד רח' תרע"ב, בצד המערבי במקום בו מתרחב הכביש ויש מקומות חנייה. מגיעים למעיין ולמקווה דרך בוסתן קטן וציורי שבתוכו גדלים כמה עצי הדר, שקד ורימון, עם קבוצת דקלים דקי גזרה ומוכי סופות. גם שיחי קיקיון נראים בשטח (בקיץ), ממול קיר תמך מאבנים שמתוכו צומחים להם עצי תאנה. כבר בכניסה מקבלת את פנינו תערובת נעימה של ריחות, כעין קוקטיל משובח המורכב מריחם העדין של שיחי הלבנדר והיסמין עם ריחם העז של שיחי אלת המסטיק אשר משרים הרגשה טובה (מבחינת ברוך הבא). הבוסתן מגודר, ושביל מרוצף מוביל אל המעיין. אחרי כמאה וחמישים מטרים מגיעים למעיין עצמו, והוא כפי שאפשר בקלות להבין משרידי המבנה מסוג "המעיין החתום". ז"א שבזמנו, מקורה היה המעיין במבנה אבן כיפתי (ראה תמונה) שחלק ממנו נראה בבירור בשטח. לפנינו מפעל מים מתוחכם וטיפוסי לתקופה רומית, שנועד (בין היתר) להגברת השפיעה ושמירה על איכות המים.
מפעל המים הזה נעשה בידע הנדסי ודיוק שאיפיין את התרבות ההלניסטית והרומית, ולא אתפלא אם החוקרים המומחים יגיעו למסקנה שגם כאן היה מקדש לאיזה שהוא אל רומי או הלניסטי, כי כמעט ליד כל מעינות השכבה בכרמל, נמצאו שרידי מקדשים ( הכרמל נחשב היה להר קדוש ע"י תרבויות שונות ובתקופות שונות). במשך הרבה מאות שנים הייתה העיר הגדולה ביותר באזורנו – שכנתנו "דאר", שהייתה עיר פניקית עם יכולות הנדסיות מדהימות, ויכול מאוד להיות שכבר הם ניצלו את מיי המעיין לצורכי פולחן, וגם בנו אמת מים שהובילה את מי המעיין לאמת המים הגדולה שנמתחה מ"ביר טאטא" ועד לעיר דאר (היום תל דאר). קטעים מהאמה נתגלו ונחשפו ב-1976 ע"י הארכיאולוג עזריאל זיגלמן ותועדו ע"י מר שמואל בלוך. בזכרון יעקב נמצאו הרבה עמודים מגולפים שאולי הם שרידים ממבנה מפואר שהיה כאן ,את חלקם אפשר לראות בבית הקברות כשהם משמשים כמצבות קבורה, וחלקם מקשטים גינות נוי בבתים פרטיים.
מי המעין רוכזו עי" הקדמונים לשתי בריכות (אחת מכוסה היום), המים הגיעו אליהם ע"י מערכת של כעשר נקבות תת קרקעיות צרות ונמוכות שאורכם לא ידוע (סיפר לי מר חנן וויסמן שאביו ז"ל גילה בחצרו במרחק של יותר ממאה מטרים מהמעיין את אחת הנקבות…וסתם אותה).
בשנים הראשונות היה מעיין זה, מקור המים היחידי לשתייה ולרחצה של חלוצי זמרין, ושימש גם "כמקווה טהרה". לידו התיישבו חלק מהחלוצים הראשונים בחושות שבנו מאבני השדה בוץ וכיסוי ענפים, (מרבית החלוצים התיישבו בחושות שבגבעת זמרין).
אליהו שייד מספר בזיכרונותיו שדבר ראשון שעשה כשהגיע לזמרין, היה לשלוח שליח לחיפה כדי לקנות בד, שאותו חילקו לחלוצים כדי שיוכלו לסנן את מי השתייה לאדם ולבהמה , וזאת בגלל העלוקות שנמצאו אז, ונמצאות בשפע במעיין גם היום. העלוקות כידוע נצמדות לפה וללוע של השותים מן המעיין, ומכך בעיקר סבלו הבהמות. מן הראוי לציין שבמעיין זה קשה במיוחד להיפטר מהעלוקות היות שהמים מגיעים ממערכת תת קרקעית מסועפת של ניקבות שאין אליהם גישה, ובהם שוהות ומתרבות העלוקות באין מפריע.
הא' שייד (פקידו הראשי של הברון) הורה להתקין ולשפר את הדרך שבה הובילו מי שתייה לאדם ולבהמה, מהמעין לגבעת זמרין (הוא רחוב המגינים של היום – נראה לי שמן הראוי לתת לרחוב הזה שם בעל משמעות היסטורית, כגון "דרך המים" או בדומה לו). כאמור שימש המעיין לרחצה, וכ"מקווה טהרה" .
ב-1885 עם בנייתה של זכרון-יעקב במקומה הנוכחי, נבנה פה מיבנה קומתיים כשבקומת הקרקע הוקם בית מרחץ ובתוכו "מקווה טהרה " לשימוש הקהילה כולה. הקומה העליונה הוקצתה לרבני ושוחטי המושבה. כאן גרו הרבנים פאליק, יעבץ ,שמחה בונים אוסוביצקי, הרב הסגי נהור יצחק וולפר והשוחטים גדליהו שו"ב כהנה ופלשיין. ב-1912 עם הגידול במספר תושבי המושבה נהיה המרחץ הישן קטן מדי. לכן החליט ועד המושבה (בהמרצתו של ד'ר הלל יפה) לבנות בית מרחץ חדש ומשוכלל ומקווה חדשה, הפעם לא היה יותר צורך לבנות את בית המרחץ על המעיין עצמו כי התקינו צינור מים מיוחד "מהבסן" (בריכת בנימין) ישר לבית המרחץ. הקבלן טוביה קרופיק בנה (תוך שימוש באבני המבנה הקודם שפורק) את בית המרחץ שקיים עד ימינו (ונמצא מול ביה"ס יעבץ). בבית המרחץ הותקנו בריכות גדולות למים חמים ואפילו פינוק מיוחד – "דושים",הלא הם המקלחות, שנחשבו לחידוש ופינוק גדול בימים ההם – גם זה לפי הוראותיו של ד'ר הלל יפה. כדאי להזכיר כאן שבימים ההם לא היה עדיין מים זורמים בבתים וכמובן לא היו מקלחות או אמבטיות פרטיות, את הילדים הקטנים רחצו בפיילות בבית, "החל בגדול וכלה בקטן, כי חבל על המים" (על זה יעידו וותיקי המושבה ואני ביניהם). עד תחילת שנות השלושים עדיין נהגו רבים מתושבי זכרון המבוגרים ללכת ל"בוד" (בית המרחץ ביידיש) לפחות כל שבוע. "בלן" בית המרחץ היה מר בינען וכולם שיבחו את יכולתו "בביזם" (מטאטא ביידיש, -אגודת זרדים שבה הצליף הבלן קלות על גוף הקליאנט להמרצת "מרוץ הדם"). גם אשתו זכתה לשבחים על ניקיון מיטות המנוחה, המגבות ויחסה הטוב לנשים שבאו לטבול במקווה. הביקור היה כרוך בתשלום לא גדול, כך שכולם זכו ליהנות ממנעמי בית המרחץ. אכן לא לחינם קראו לזכרון פריז הקטנה .
עם העלייה התימנית לזכרון ויישובם "ברחוב המעיין" (הברונן שטרסה ביידיש) ושהיום מוכר כרח' תרע"ב, החלו שוב להשתמש במי המעין כמקווה טהרה. אז הזעיק ועד המושבה שוב את הא' טוביה קרופיק לבנות מחדש את המקווה. אכן המבנה והמקווה הנוכחית ליד המעיין הם מעשה ידיו של הקבלן קרופיק משנת 1913 (והוא הסבא רבא של מרבית "הקרופיקים" במושבה).
עבורנו, הילדים של שנות השלושים (כן כן היינו פעם ילדים) שגדלנו "בימים היחפים" היפים של צניעות והסתפקות במועט, ימי הלחם והשמן והמהדרים גם עגבנייה סחוטה מלמעלה – הייתה בריכת "המקווה" למקור אושר בלתי נדלה (לבריכה קראנו הבירקה בהיגוי ערבי). בחודשי הקיץ החמים היינו שוחים, משתובבים, מפגינים קפיצות היפוך (סלטות), קפיצות ראש (ראוסי), והפחות "מומחים" סתם עשו גלים בקפיצת "בומבה" ישר למים. התענוג היה לא פחות מאשר בבריכת שחיה אולימפית הכי מהודרת. בזמנו הייתה קרקעית המקווה בהירה והמים נראו צלולים ונקיים. היום אמנם המים צלולים ונקיים שהרי מגיעים הם ישר מהמעיין הנובע, אלא שבזמן האחרון נוהגים שומרי מצוות לטבול במקווה כלים וסכו"ם מכסף והכימיקלים השחירו את קרקעית המקווה.
לפני עוזבנו את "הבירקה" בדרכנו לתחנה הבאה, כדאי לשים לב לצומח, הרבה טיון דביק ופטל קדוש שגדלים בהמשך המדרון צפונה בצפיפות רבה, ויוצרים סבך בלתי עביר. והסיבה ? שני הצמחים הם "מצביעים" (אינדיקטורים) למציאתם של מים, כי אנו עומדים על גבי שכבת קרקע אטומה (שכבת טוף געשי), שאינה מאפשרת למים לחלחל לעומק ואי לכך, המים מגיחים אל פני השטח כמעיין, או לעיתים כמי נגר תת קרקעיים המרווים את הקרקע הסמוכה וצובעים אותה בצומח ירוק.
זכרון יעקב שלי 